שנה טובה?

 כבר סיפרתי שאני נורא נבהלת מאזעקות? הרעש הנוראי הזה גורם לי להרגיש ממש נורא. רעד בברכיים ובלבול. למזלי אין אצלנו הרבה אזעקות, אבל שומעים יירוטים גם כשאין אזעקה וזה מפחיד לא רק אותי אלא גם את הכלבים.

בהתקפה הקודמת של האירנים הייתי בבית החולים, בחדר הלידה, מתפעלת מהנכד החדש שלי שנולד בדיוק אז ולא כל כך ידעתי מה קורה בחוץ. הפעם כן ידעתי ופחדתי מאוד. ממש הרגשתי שאני מאבדת שליטה מרוב חרדה. אני לא רגילה לזה. הרי כבר עברתי מספיק ודי מלחמות בארץ. הייתי בת 11 וחצי במלחמת ששת הימים וכנראה צעירה מידי בשביל להבין באיזה סכנה היינו. ביום כיפור כבר הייתי בת 17 והבנתי טוב יותר אבל עדיין לא פחדתי, אולי כי לא באמת הבנו מה קורה וחשבנו שזה יהיה קל כמו בששת הימים. אולי היה לנו מזל שלא היו אז רשתות חברתיות ולא היה אינטרנט, היינו בטוחים שאלה שם למעלה יודעים מה הם עושים. במלחמת לבנון הראשונה כבר הייתי נשואה לבעל שהלך למילואים ויצא לי להיות בנהריה בדיוק כשהיו הפגזות עליה. היה מפחיד אבל פשוט נכנסו לאוטו ונסענו הביתה. התחלתי לפחד ברצינות רק במלחמת המפרץ כי הייתה לי אז תינוקת בת שנה וחצי ולמרות שהיה באמת מפחיד נשארתי בשליטה. גם במלחמת לבנון השנייה היו כמה קטעים מפחידים מאוד. נפל טיל לא רחוק ממקום העבודה שלי, ובדרך הביתה מהעבודה היו אזעקות... לא נעים, אבל עברתי גם את זה וחשבתי שאני מחוסנת. למרבה הפלא אני לא.

ברגע ששמעתי ברדיו שהאמריקאים מזהירים מפני עוד מתקפת טילים אירנית נבהלתי ונחרדתי מאוד. אף פעם לא פחדתי כל כך. כל מי שראה אותי העיר שאני נורא חיוורת. בסוף, אחרי ציפיה מורטת עצבים, ההתקפה התחילה ולמרבה הפלא דווקא אצלנו לא היו אזעקות, היו נפילות של יירוטים ששמענו היטב אבל לא אזעקות. אני תוהה אם הפעם אני פוחדת כל כך בגלל שיש לי הרגשה שהפעם אין על מי לסמוך, אלה שם למעלה לא מבינים כלום, לא אכפת להם מאיתנו והמדינה שלנו לא ממש מתפקדת. הממשלה הנוכחית לא מצליחה לנסוך בי ביטחון. ראש הממשלה הזה... וחבורת האפסים שאסף סביבו... לא פלא שכולנו מרוטי עצבים ולחוצים. 

ג'ינג'י מנסה להעמיד פנים שהוא רגוע והכל בסדר אצלנו, אבל לאחרונה הוא סובל מכאבי גב שמקשים עליו לתפקד והסוכר שלו גבוה למרות שהוא מקפיד על דיאטה ועל תרופות. לדעתי זה בגלל הלחץ הנפשי שהוא מסרב להודות בו. בכל זאת מנסים להמשיך כרגיל ולשמור על שגרה אבל איך אפשר? החג לא היה ממש חג, לילי שגרה ביפו החליטה להישאר בבית כי היא פחדה לנסוע בתחבורה ציבורית, ואבא סירב לנסוע לקריות לבת דודה שהזמינה אותנו כי הוא חשש לנסוע בכבישים. חגגנו בקטן, רק שלשתינו כי צץרץ ואשתו עם הילד נסעו לקרובי משפחה. גם הפרנסה כמובן נפגעת כי למי יש חשק וכוח לטייל ולקנות דבש? אני די בטוחה שגם השנה החדשה לא תהיה מוצלחת במיוחד ובכל זאת מאחלת לכולנו שנה טובה, או לכל הפחות לא נוראית כל כך.