מאז השבת ההיא

מאז השבת השחורה הכל מתפרק ונופל לי מהידיים. הראש פשוט לא עובד יותר. אני מתקשה להתרכז ולפעמים, בעיקר אחרי שאני שומעת עוד סיפור זוועות מעוטף עזה, אני נתקפת מין קוצר נשימה וחולשה מוזרה. הרגלים נעשות ממש משותקות ואני חייבת לשבת ולהתרכז בנשימה או שאתעלף. אני מנסה להפסיק להקשיב ולראות חדשות ובעיקר לא תיעוד של זוועות, אבל לא יכולה להפסיק לחשוב על ילדים קטנים בשבי החמאס. זה פשוט הורס אותי.

מעדיפה לכעוס ולזעום על הממשלה והעומד בראשה ומשפחתו המגעילה במקום לחשוב על החטופים שלנו.

אני גרה במקום די קטן ורחוק מהפעילות, אבל היו לנו שתי אזעקות שהתבררו כאזעקות שווא ובכל זאת היו מפחידות. במלחמת לבנון השנייה היו יותר אזעקות וגם נפילות אבל אז לא פחדתי כל כך. היום אני פוחדת יותר משום מה. לא רק אני פוחדת, גם שאר הציבור מבוהל מאוד. הקימו קבוצת ווטסאפ יישובית ואנשים כל הזמן מתלוננים שאין שמירה אצלנו, האמת שיש, ושהשמירה לא מספיקה ולא חוסמים את כל הכניסות ליישוב. הקריה שלנו יושבת על הכביש הראשי לצפון ומוקפת שדות וחורשות. אפשר אולי לחסום את הכבישים, אבל לא את כל הכניסות. אנחנו שכנים של כפר ערבי בדואי גדול שעד היום היו לנו יחסים מצוינים איתו, אבל לך תדע? אנשים פשוט פוחדים ואי אפשר להאשים אותם.

הנזק הממשי נגרם בעיקר לעוטף עזה וליישובי הצפון, אבל כל מדינת ישראל נפגעה מהטרור הזה וכולנו מבוהלים ועל הקצה בגלל אירועי השבת השחורה.

עוד צרה אלו המטוסים. אנחנו קרובים מאוד לרמת דוד ויש ימים שבקושי אפשר לדבר או לשמוע רדיו בגלל הרעש האיום של המטוסים והמסוקים שנשמעים כאילו הם עוברים לנו בתוך הבית.

יש המון דיווחים על כלבים מבוהלים שברחו מהבית בגלל הרעשים. לשמחתי הכלבים שלנו אדישים לגמרי לרעש. גם כשהייתה אזעקה הם התעלמו בשלוות נפש. אני מקווה שאם יגיעו אלינו מחבלים הם ינבחו ויזעיקו אותנו.