דווקא היום יצא יום הנישואים הארבעים ושלוש שלנו. ביום שישי התקשרה מדריכת טיולים אחת שאנחנו מכירים וקבעה שהבוקר תגיע קבוצה של 50 איש למרכז המבקרים שלנו. התכנון היה שהם יאכלו אצלנו ארוחת בוקר ואחרי שיקנו דבש ימשיכו הלאה בטיול.
בבוקר כששמעתי את החדשות הייתי בטוחה שהטיול בוטל אבל לא, היא הודיעה שהם בדרך ולכן הכנו הכל. קפה, תה, חלב, מים חמים וקרים ומפות על השולחנות, כי הם אכלו בגינה הקטנה שיש לנו במרכז המבקרים.
כבר עברתי הרבה אירועים ומלחמות אבל משום מה הפעם הייתי מודאגת וחרדה יותר מהרגיל. סוף סוף הבנתי למה הכוונה - נפגע חרדה. היה לי קשה לנשום והרגלים היו חלשות ורועדות ובכל זאת תפקדתי כתמיד. קניתי בכפר הערבי הסמוך חלב וקפה, עזרתי לג'ינג'י להכין הכל ושמרתי על חיוך רגוע. הקבוצה הגיעה, עליזים וטובי לב ומאוד רעבים וצמאים. לזכותם אגיד שרובם לא ממש מדברים עברית וכנראה שחלק מהם בעצם תיירים מרוסיה. רק המדריכה הייתה בעניינים והייתה עצבנית ומודאגת, המטיילים חשבו רק על דבש ואוכל.
הם עזבו רק אחרי אחת עשרה בבוקר וסוף סוף יכולתי לקרוס. נסענו הביתה ופגשנו את צץרץ ואישתו שבילו את סוף השבוע בנופש בטבריה. צץרץ מחכה שיזעיקו אותו למילואים ומודאג מאוד בגלל שאשתו בהיריון ופוחדת מאוד. אני מניחה שאם יהיו תקיפות גם בצפון הוא יאלץ לעזוב את אשתו ולהתגייס.
לילי גרה כיום ביפו וגם לה אנחנו דואגים מאוד. מזל שהחבר שלה איתה, ושיש לה מקלט בבניין, לנו אין. יש לנו מין חדר ביטחון לא ממש בטוח ביחידת הדיור של צץרץ ותו לא. איך זה יגמר רק אלוהים יודע. תשמרו על עצמכם.
אני וג'ינג'י בימים טובים יותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה