רציתי לכתוב למה התאהבתי בו, אבל אחרי מחשבה מעמיקה ופשפוש נמרץ בזיכרונותיי קלטתי שאני לא יכולה לכתוב את זה כי בעצם מעולם לא התאהבתי בבחור שהתחתנתי איתו. כשהייתי צעירה יותר התאהבתי עמוקות באיזה בחור וזו הייתה אהבה נכזבת שצילקה אותי קשות, והחלטתי שאני עם הקטע הזה של אהבה גמרתי.
התחתנתי עם ג'ינג'י כי הוא (בלי לכרוע
ברך או משהו מסוג זה) סיפר לי שאימא שלו הודיעה לו שאחרי שלוש שנים שאנחנו ביחד הוא
צריך להתחתן איתי או להיפרד ממני כי אחרת הוא סתם מבזבז לי את הזמן. שנינו היינו
בגיל המתאים, (אני 23 והוא 28) והיינו חברים די טובים וגם הסקס היה סביר ואפילו
השתפר עם הזמן ובדיוק סיימתי ללמוד אז מה עוד היה לי לעשות? נכון, לא ממש נמשכתי
אליו גופנית כי הוא היה שמנמן ובהיר ואני העדפתי דווקא שחומים, אבל מניסיון מר
ידעתי שצריך להתרחק ממי שעושה לי פרפרים בלב מפני שזה ייגמר בבכי ולכן הסכמתי מיד.
כשנפגשנו (בהסעה של הטכניון ששנינו
עבדנו בו בזמנו) הוא נראה הבחור הכי פחות מגניב בעולם והכי פחות מודע לזה, אבל גם
אני לא הייתי אף פעם מגניבה וגם לי זה לא היה ממש אכפת אז כנראה שהתאמנו זה לזו.
עם ג'ינג'י הרגשתי ביטחון, הייתי בבית,
ולכן השלמתי עם המגרעות שלו – משפחתו הגלותית המעצבנת, השמנגוציות שלו והטעם
הנוראי שלו בבגדים.
מה ששיחק לזכותו היה העיתוי המוצלח שבו
הוא הפציע בחיי, העובדה שהיה בגיל המתאים ומהעדה המתאימה וגם פחות או יותר בהשקפת
החיים שתאמה לשלי ורשמתי לזכותו גם את המרץ והחריצות שלו ואת הנחישות שלו להצליח בחיים.
ג'ינג'י עלה לארץ עם הורים מרומניה
כשהיה בן 11 בערך ועד היום יש לו מבטא רומני, הוא רצה מאוד להיות כמה שיותר ישראלי
ולהתערות בארץ ומבחינתו זה אמר להיות תלמיד טוב, להיות קצין בצבא, לבנות בית צמוד קרקע ולהתחתן עם בחורה
צברית. אני לא בדיוק צברית (הגעתי לארץ בגיל 7 חודשים) אבל מספיק צברית בשבילו,
ובזמנו גם הייתי נאה למדי והצלחתי לא לריב עם אימא שלו (נקודה חזקה מאוד לזכותי)
אז התחתנו ואנחנו נשואים מעל ארבעים שנה, לא תמיד באושר ובטח שלא בעושר ועם חריקות
פה ושם אבל מחזיקים מעמד איכשהו גם בלי רומנטיקה. פתאום אני נזכרת בכל מה שעברנו
יחד, טיפולי הפוריות הקשים, בניית הבית, האימוץ של הילדים, בעיות הבריאות של
ההורים ואחר כך שלנו ומה עם קשיי הפרנסה שעדיין מעיקים? שרדנו את זה והמשכנו הלאה.
יכול להיות שהדוסים צודקים וכל הקשקוש
הזה של אהבה ולבבות ופרפרים זו אשליה שמתפוגגת די מהר ומה שמחזיק אנשים יחד זו
חברות ומחויבות אחד לשני? ואין לזלזל גם במשכנתא ובחובות שמהווים דבק די חזק.
קראתי שוב מה שכתבתי וקלטתי שזה פוסט
די מדכדך ואפילו מבאס ואני באמת מצטערת שזו המציאות שלי. אני משווה את הזוגיות שלי
ושל ג'ינג'י לזו של צץרץ ואשתו הטריה ותוהה כמה זמן הם עוד ימשיכו לפנק אחד את
השנייה עם מתנות חמודות ומחוות רומנטיות ולקרוא זה לזו מאמי? מקווה שעוד הרבה זמן
ומאחלת להם חיים קלים יותר ממה שהיו לנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה