מהרגע שצץרץ טס למקסיקו לירח דבש אבא שלי התהפך לגמרי. הוא מאוד סומך על הנכד הזה, נהנה לנסוע איתו מפה לשם ומרגיש טוב יותר כשהוא הולך איתו לסידורים ולרופאים. עלי הוא סומך הרבה פחות ולמרות שיש לי רשיון כבר 25 שנים ואני נהגת זהירה מאוד הוא משוכנע שאני לא יודעת לחנות וכל פעם שאני מגיעה בשלום הביתה זה נס משמים. על ג'ינג'י הוא סומך יותר משום מה. לרוע המזל נקבעה לו פגישה עם הרופא שניתח אותו והוא נאלץ לסמוך עלי ועל הג'ינג'י שניקח אותו. לצערי הרב ג'ינג'י היה עסוק ולא היה יכול להתפנות כי הברז בבית שאנחנו משכירים בנהריה התחיל לנזול והניסיון של השוכר בעל הידיים השמאליות לתקן רק הרע את המצב וגם השרברב שהם שכרו היה לא יוצלח. בקיצור, ג'ינג'י הוזעק להציל את המצב ואבא שלי פשוט התחרפן מדאגה ומלחץ.
בסופו של דבר הגעתי איתו לפשרה, ניסע באוטובוס. קניון לב המפרץ מחובר לתחנה המרכזית ומאוד נוח לעלות לאוטובוס ממוזג להגיע בשלווה לקניון, לעלות לקומה השלישית ולהיכנס לאסותא. מובן שהוא לא ממש האמין לי שנוח לנסוע באוטובוס והתפלא מאוד להיווכח כמה זה קל. אני שילמתי חצי מחיר, הוא לא שילם כלום כי הוא כבר מעל 75 ויש לו רב-קו זהב. הגענו ממש מוקדם ואפילו הספקנו לאכול גלידה בלג'נדה ולהתפלא כמה הרבה ילדים התרוצצו בקניון ואז נכנסו סוף סוף לרופא וחטפנו מכה. מסתבר שהוא זימן את אבא כי הגיעו תוצאות של הביופסיה והן ממש לא טובות. לאבא יש סרטן וצריך עוד ביופסיה לברר אם יש חדירה לדופן שריר שלפוחית השתן וצריך דחוף לעשות צילום סי. טי. של השלפוחית. אבא ניסה לדחות את הכל לחודש עד שצץרץ יחזור אבל הודעתי לו בתקיפות שאין מצב, חייבים לפעול מיד ובזריזות וקבענו תור לביופסיה כבר בחמישי לחודש. הרופא ביקש שקודם אבא יעשה סי. טי. ולתומי חשבתי שזו לא בעיה. טעיתי טעות חמורה.
ראשית הלכתי למכון הסי. טי. בבית חולים אסותא שהיה ממש ליד משרדו של הרופא, ובדרך נוכחתי לדעת שאבא שאף פעם לא היה לו חוש התמצאות טוב נעשה מבולבל לגמרי ולא ידע איך להגיע. השעה הייתה כבר חמש אחרי הצהרים והבחורה שישבה שם נתנה לי מספר להתקשר אליו למחרת ולקבוע תור דרך המוקד של אסותא. כמובן שאפשר גם דרך קופת חולים כללית אבל אין מצב שהיו קובעים לנו תור לשבוע הבא, לתומי חשבתי שדרך אסותא שהוא בית חולים פרטי שלוקח סכום נאה על הצילום זה יהיה פשוט ומהיר. טעיתי ובגדול.
כבר למחרת בבוקר התחלתי להתקשר ופשוט לא ענו, קיבלתי רק הקלטה שסיפרה לי בעליזות כמה כיף לקבל טיפול רפואי באסותא. אחרי כשעה נואשתי והשארתי את מספר הטלפון שלי, בטוחה שהם לא יחזרו כמו שהבטיחו. טעיתי, אחרי כמה שעות הם חזרו וניהלתי שיחה הזויה עם בחור אחד שנשמע חצי ישן, או סתם מסטול. לקח לו שעות להבין מה אני רוצה והתברר שצילום כזה אי אפשר לעשות בחיפה, והוא שלח אותי לבאר שבע. כאן איבדתי את זה וצרחתי עליו שאני לא אגרור בן אדם בן תישעים עם סרטן מחיפה לבאר שבע ושימצא לי משהו קרוב יותר. הוא קבע לי בסוף תור בראשון לציון, אבל בשבע בבוקר, והתענוג יעלה אלף ש"ח. הסכמתי בלית ברירה, אבל כמה דקות אחר כך אבא קיבל מסרון שיש לו תור בראשון לציון לאולטראסאונד. אני בפירוש ביקשתי סי. טי. וקיבלתי אולטראסאונד שאבא אגב כבר עשה עוד לפני הביופסיה הראשונה. לא היה עם מי לדבר באסותא ורק אחרי מאמצים רבים הצלחתי לבטל את התור המגוחך הזה ולדאוג מה יהיה עכשיו.
בכללית יש רק מכון דימות אחד שמבצע את הבדיקה המסוימת הזו בחיפה ואין להם תורים עד השנה הבאה. התחלתי לבדוק במחשב והתברר לי שבהרצליה מדיקל סנטר אין שום בעיה לקבוע תור לבדיקה, וכבר ביום שני אחרי הצהריים ניסע עם אבא להרצליה לעשות את הצילום סי. טי. הזה, מה שיאלץ את אבא לוותר על 1650 ש"ח. איזה מזל שיש לו די כסף לממן את הרפואה הציבורית החינמית בישראל. איזה מזל שיש לאבא קרובי משפחה שיש להם מכונית ומחשב וזמן לטפל בכל ענייני הבריאות שלו, מי שלא נהנה מהמותרות האלה פשוט מת בגלל הזנחה, תורים ארוכים וחוסר מענה בטלפון. וזה לא רק באסותא זה בכל מקום, קשה נורא להשיג מישהו פשוט לדבר ולהסביר מה הבעיה ומה אתה צריך וזה קשה במיוחד לאנשים מבוגרים שלא מסתדרים עם ניידים ועם כל הטכנולוגיה המודרנית.
אם לא די בכך אחרי היום המזעזע שעבר עלי במאבק עם הרפואה בישראל ג'ינג'י חזר מותש ופתאום טלפון מאישה מאוד עצבנית שטענה שהיא קבעה איתנו במרכז המבקרים והבטחנו סיור בכוורת ורדיית דבש לה ולמשפחה שלה שמונה רק 40 איש בערך והם הגיעו מירושלים ואיפה אנחנו? אמרתי לבעלי היקר שהוא דביל, התנצלנו בפני הכלבים שהיום אחרי הצהריים לא יהיה טיול ונסענו למרכז המבקרים. שבט שלם של סרוגים ירושלמיים על נשיהם וטפם חיכה לנו שם. זה היה פשוט טירוף מוחלט מה שקרה שם. המון ילדים ותינוקות וגברים שעצרו הכל לתפילת מנחה ובנות שהתעקשו ללבוש חצאיות על הסרבלים של הדבוראים. פשוט טירוף. הם נהנו מאוד ומרחו את הרצפה והקירות בדבש מרוב התלהבות, אנחנו רק התאמצנו להחזיק מעמד. בסוף הם הלכמו מרוצים ויכולנו להתמוטט בשקט בבית. היום יש עוד קבוצה, הפעם רק 20 איש. תחזיקו לי אצבעות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה