אימא שלי, האהובה והמתוקה, הלב של המשפחה ועמוד התווך שלנו נפטרה בבוקר של ערב פסח. השארנו אותה בבית חולים אחרי שנתנו לה מורפיום כדי שלא תסבול ואמרו שזה הסוף, אבל לא יודעים כמה זמן זה ייקח. למרבה הצער זה לא לקח זמן רב ותוך פחות מיממה מאז שהעבירו אותה מטיפול נמרץ ונתנו לה חדרון קטן, כמעט פרטי, היא הלכה לעולמה.
איזה מזל שאחי ואשתו היו איתנו וגרו עם אבא לאורך כל השבעה שלא הייתה ממש שבעה. אבא היה חסר אונים לגמרי ונע בין התקפי בכי להתקפי חרדה, ואני ואחי טיפלנו בכל מה שצריך. דחינו את הלוויה ליום ראשון במחשבה שבערב החג לא יגיעו אנשים ללוויה, וגם אין מי שיפרסם מודעות אבל כי בחול המועד הכל סגור. למרבה הצער ביום ראשון אחרי הצהריים הייתה תאונה בכביש שש וחלק גדול מהאנשים שרצו להגיע נתקעו בפקק. הלוויה הייתה קטנה מאוד ואינטימית מאוד. הורי החליטו להיקבר בקבורה לא דתית בבית קברות חילוני. הקבר של אימא נמצא מרחק כמה מטר מהקבר של הורי בעלי, אבל בבית הקברות החילוני. לפני הקבורה אנשים נשאו הספדים, אני הדהמתי את עצמי ובכיתי תוך כדי דיבור, אחי אמר קדיש חילוני שהתבסס על הקדיש בארמית והתייחס לאלוהים כאל דמות נשית, ואחר כך ישבנו קצת עם אבא וזהו, נגמר, אני יתומה.
מיד אחרי הלוויה ג'ינג'י נכנס להתקף כעס מטורף בגלל שלא פקדנו מיד אחרי טקס הקבורה של אימא את המצבה של הוריו. יום קודם רבנו כי ביקשתי שיגיד לכרוכיה המולדבית להתאפק ולא להגיע אלינו עד שלילי תיסע הביתה מפני שהיא ישנה בחדר של לילי, ולא רציתי אותה שם בזמן שאנחנו יושבים שבעה. במקום להתאבל על אימא שלי הייתי צריכה לריב איתו על השטויות האלה.
למחרת הוא ארז את כל החפצים שלו במזוודה ענקית ועזב את הבית לאיזה מלון בחיפה. זו העונה הכי בוערת שלו בכוורות ויצא שהוא ישן במלון בחיפה, אבל היה כל הזמן באזור ועבד גם בבית המלאכה הקטן שאירגן לעצמו בחצר הבית, וגם בחלקות שלו שנמצאות בסביבה. ניסיתי לשכנע אותו שהוא יכול לגור בבית בחדר אחר ולא להתרוצץ כמו משוגע ולבזבז כסף על מלון כשהוא בעצם פה כל הזמן, אבל לקח זמן עד שהוא נרגע. כל פעם שנפטר מישהו קרוב אליו הוא מתחרפן, וככה הוא מתאבל - בהתקפי כעס חסרי היגיון. הוא הודיע לי שהוא מתכוון להוציא את הדיירים מהבית של הוריו בנהרייה ולגור שם ועד אז ישכיר לעצמו דירה. הוא החליט שאני אקבל את הבית שלנו בתנאי שאתן לו את מרכז המבקרים והכוורות שרשמית רשומות על שמי. הסכמתי כמובן, כי מה אני אעשה עם כוורות? ובכלל, הן הרי שלו. הסכמתי עם כל מה שהוא אמר ולא התווכחתי, רק נתתי לו להירגע קצת. בהתחלה הוא אמר שהוא לא רוצה שאגיע למרכז המבקרים בכלל ושהוא יסתדר לבד, אבל בחול המועד מציפים אותנו המוני ילדים והורים ואין מצב שהוא יצליח לטפל בהם לבד. אחרי יומיים של נסיעות הלוך ושוב והרבה בדידות הוא נרגע קצת וחזר לדבר בהיגיון. ברגע שהוא שמע כמה עולה לשכור דירה, אפילו קטנה וזולה ומסכנה (בערך 2000 ש"ח), והתחיל לעשות קצת חישובים כספיים וגם עבר חוויה מזעזעת, מבחינתו, כשהלך לקנות לבד תחתונים וחזר עם תחתוני בוקסר בדוגמאות מצחיקות ירד עוד יותר מפלס הכעס. גם הכרוכיה הצליחה לצנן אותו קצת והודיעה לו שהוא משוגע (אני מניחה שזה בגלל שהיא זקוקה לו כבסיס בית יציב ומפנק ולא כהומלס תפרן) הוא חזר הביתה בסוג של התגנבות יחידים.
היום הוא ביקש רשות להביא את הכרוכיה כי היא לא מסוגלת לעבוד יותר במקום הנוכחי בגלל שהמטופלת שלה היא דמנטית שלא מניחה לה לישון בלילה. ככה בכל אופן היא מספרת, ואולי זה אפילו נכון, באמת לא אכפת לי יותר. מבחינתי הוא רק שותף לבית ולעסקים, לא בן זוג. הוא עוד שוגה באשליה שאכפת לי ממנו ומנסה להיות חביב ומנומס ומתחשב, אבל זה מעט מידי ומאוחר מידי.
מה עוד חדש אצלי? אימצתי שתי כלבות, זה קרה די בטעות. אחרי שרוקי המסכן שלנו מת הרגשתי צורך בעוד כלב וחיפשתי ביד2 כלבים למסירה. יש המון, זה ממש שובר לב, המון אנשים מוותרים על כלבים כי אין להם זמן וכוח לטפל בהם. מצאתי כלבה חמודה שהיא בורדרית מעורבת וגרה די רחוק מאיתנו. שוחחתי עם בעלת הכלבה והסברתי שבגלל שבדיוק עכשיו אימא שלי התאשפזה זה עלול לקחת קצת זמן, אבל אני מעוניינת. הייתי בטוחה שעד פסח אימא תחזור הביתה, לצערי יום אחר כך היא הודיעה שהיא מסרה את הכלבה למשפחה עם ילדה שרצתה אותה. השלמתי עם העובדה שאיבדתי את הבורדרית המעורבת ונסעתי עם צץרץ למשפחה שגרה ממש קרוב אלינו לראות כלבה אחרת שהם רצו למסור כי עכשיו, כשהקורונה נגמרה, אין להם זמן לכלבה, והיא מסכנה, לבד. צץרץ התלהב ממנה, אבל בעלת הבית הסבירה שהילדים שלה עכשיו בטיול והם צריכים להיפרד קודם מהכלבה. חשבתי שזה סתם תירוץ, ושהיא לא רוצה לתת את הכלבה מאיזה סיבה, וחזרתי הביתה מאוכזבת. למרבה הפלא טעיתי, וכמה ימים אחר כך היא שאלה אם אנחנו עדיין רוצים וכשאמרתי כן היא והבת שלה הביאו את הכלבה שקיבלה את השם המטופש - אלכס.
במקרה עוגי היה איתי בבית והוא והכלבה ממש התאהבו זה בזה. הוא לקח עליה בעלות והיא עליו, והרגשתי שבעצם אין לי אותה מפני שעוגי שחיפש במרץ דירה להשכיר הכריז שהוא ייקח איתו את הכלבה. יום אחר כך התקשרה שוב בעלת הבורדרית המעורבת ואמרה שהמשפחה עם הילדה החזירה את הכלבה כי הילדה פוחדת ממנה, ואם אני עדיין מעוניינת... אימא הייתה עדיין מאושפזת, אם כי אז עדיין לא ידענו כמה המצב חמור, ככה שלא יכולתי לנסוע בעצמי, אבל בדיוק למחרת היום צץרץ הלך למילואים באותו אזור, והסכים לקפוץ לשם לראות את הבורדרית, וככה היא הגיעה אלי באותו ערב. גם לה יש שם לא מוצלח לדעתי - קליאו.
קליאו
בהתחלה לא התחברתי לאף אחת מהכלבות. המצב של אימא החמיר, אבא היה במצב נפשי קשה, אחי ואשתו הגיעו, הייתי מוטרדת ועסוקה והתרוצצתי כמו תרנגולת בלי ראש. רק אחרי שאימא נפטרה ונגמר הברוך עם ג'ינג'י (סוג של, כי הוא אמנם שוב גר בבית אבל גם הכרוכיה פה וכמובן שהוא עסוק בעיקר בה ובבעיות המנג'זות שלה) גיליתי שהן בעצם מקסימות ונאמנות וטוב שיש לי אותן. אמנם קלואי מתנהגת כמו ניצולת שואה מורעבת, וצריך לתת לה לאכול לבד אחרת היא תוקפת מי שרק מסתכל על הצלחת שלה, אבל חוץ מזה היא בסדר, והיא תירגע עם הזמן. גם אלכס שהייתה בהתחלה כעסנית ונבחנית התבררה ככלבה עדינה וחששנית שברגע שהיא נותנת אמון במישהו היא מיד מתמסרת לליטופים ופינוקים.
בתוך כל הבלגנים והסערות הצלחתי לנהל כמה שיחות עם ג'ינג'י ולהבהיר לו כמה הוא אכזב אותי ופגע בי כשלא תמך בי בשעה קשה כזו, ורב איתי על דבר שנראה לי חסר חשיבות. אני ממש לא שותפה לפולחן הקברים שלו, ולא מבינה מה הטעם בעניין הזה. הוא מטפח את הקבר של הוריו, ומבקר שם כל כמה ימים, לי זה נראה חסר טעם, אבל ככה הוא. הצלחתי להביא אותו להבין שכל אחד מאיתנו שונה, ואם אני ולילי (שגם עליה הוא כועס כמו איזה דביל כי היא חושבת שהוא טועה) לא מוצאות שום ערך לביקור בקבר זה לא אומר שאנחנו לא זוכרות ומכבדות את הוריו, ואין לו סיבה להיפגע. הוא גם טוען שהיחס שלו לכרוכיה הוא כלל לא רומנטי, והוא פשוט מרגיש שנעשה לה עוול ומנסה לעזור לה ולתמוך בה, זה הכל. היא אגב בדיוק כמוהו, כל הזמן מבקרת בקבר של אימו ומביאה עציצים ופרחים. אני לא יודעת אם הוא משקר לי או לעצמו, והאמת, כבר לא אכפת לי, שיעשה כרצונו ושיהיה לו לבריאות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה