פעם פייסבוק היה שוס גדול ומשהו מרגש ומודרני וקצת מפחיד. נכנסתי לזה כי בתקופה ההיא התחלנו עסק חדש - מרכז מבקרים לענייני דבש - ואמרו לנו שצריך דף פייסבוק. שכרנו איזה מומחית שפתחה לנו דף לעסק שצורף לדף פייסבוק שלנו. בהתחלה הייתי פעילה מאוד והעלתי המון פוסטים ותמונות ועם הזמן נמאס לי ונוכחתי לדעת שעדיף להתפרסם בצורה אחרת. בעיקר מפה לפה ובעזרת מודעות ופליירים.
עם הזמן גם ג'ינג'י התחיל לבדוק את דף הפייסבוק, בעיקר כדי לקרוא ולהגיב בקבוצות של דבוראים, ובסוף מחקתי משם את עצמי והשארתי רק אותו. הוא עד היום לא קלט איך בדיוק הפיד עובד אבל נהנה בכל זאת לקרוא פה ושם ולתת עצות לדבוראים מתחילים ולקטר עם כולם על התנהלות המועצה שלנו בקבוצות המיועדות לזה.
בתקופת המחאה החברתית של 2011 פתחתי לי בשם בדוי דף פייסבוק נפרד משלי, והוא נועד בעיקר כדי לקרוא חדשות ודעות של אנשים שאני מעריכה ומחבבת. אפשר להגיד שבניתי לי תיבת תהודה קטנה, ליברלית ופריווילגית משלי ואני נהנית לקרוא שם בעיקר בתקופות מצוקה כמו התקופה הזו - תקופת "הרפורמה המשפטית" שמרגישה כמו בליצקריג על הדמוקרטיה והחופש שלנו.
אני מודעת לזה שרוב הויכוחים והעניין מתנהלים בטוויטר ואולי באינסטגרם אבל אין לי כוח וזמן לפתוח גם שם חשבונות. פעם העליתי תמונות, בעיקר של הכלבים שלנו ושל נופים יפים מהסביבה שאני גרה בה. לאחרונה אני כל כך מוטרדת ומרגישה רדופה בגלל המצב בארץ עד שאין לי חשק לצלם כלום וגם לקרוא ולצרוך קצת אסקפיזם אני לא מצליחה. אני צורכת המון חדשות, יותר מידי כנראה, ואני פוחדת וכועסת ומתרגזת. אפילו במלחמת יום כיפור לא הרגשתי ככה, אולי כי הייתי צעירה ואופטימית יותר ואולי כי אז לא היה אינטרנט ולא ידענו מה באמת קורה אם כי הרגשנו שקורים דברים רעים מאוד, היום אני חשה שקורים דברים רעים עוד יותר ואני מבוגרת הרבה יותר ופחות חזקה ובריאה ואופטימית ואני פוחדת, מאוד פוחדת.
אני בבתקופה תמימה ואופטימית הרבה יותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה