ושוב פסח, החג השנוא עלי. השנה הוא גם מלחיץ ומדאיג בגלל המלחמה. וחוץ מזה יש גם את השיפוץ הלא נגמר שלנו. סוף סוף התחילו לרצף את המטבח וצריך לסיים את המקלחת והשירותים. בקצב שהקבלן שלנו עובד זה ייקח עוד חודשים. איכשהו הוא מצליח למרוח עבודה של שבוע לכמה חודשים, ובעצם עובד רק בשישי שבת כי הפועלים שלו הם עובדים זרים מסרילנקה שבאים לעבוד רק כשהם לא צריכים להיות בעבודה הקבועה שלהם. אני מקווה שבפסח הם יסיימו לפחות את המטבח ונוכל להגיע לממ"ד בלי לחצות ארגז חול שפעם, בעתיד, יהיה רצפת מטבח. נכון לעכשיו הרצפות בבית מלאות חול כי אנשים עולים כל הזמן למעלה אלינו עם נעליים מלוכלכות בחול ואני עסוקה כל הזמן בטאטוא החול. חוץ מזה יש גם אבקה של אלונים ואורנים כי אביב, ויש גם את האובך שאוהב לבקר אותנו לקראת פסח. הכל מאובק ומלוכלך ומאוד מייאש.
למרבה המזל יש לנו יחסית מעט אזעקות. אנחנו לא מספיק אטרקטיביים בשביל האירנים ורחוקים מידי מחיזבאללה. השנה החלטנו לעשות את פסח אצלנו בבית רק עם אבא שלי ועם לילי שתבוא לבד בלי החבר שיהיה אצל אימא שלו. הבן ואשתו עם הילד יהיו בחיפה אצל ההורים שלה. נקווה רק שהם יגיעו לשם בשלום כי לחטוף הפגזות כשאתה ברכב עם ילד בן שנתיים זה ממש מפחיד ומלחיץ.
גם כלתי וגם הבן נאלצים לעבוד למרות שיש להם ילד בן שנתיים שאין לו מעון. הפתרון הוא לגייס אותנו לפעם בשבוע, (קיבלנו את ימי ראשון) ובשאר הימים הם עובדים לסירוגין, פעם הוא בחופש ופעם היא. אנחנו אוהבים מאוד את הנכד אבל מאוד מעייף לנסות להעסיק ילד כל כך צעיר ונמרץ כשעליך להיות צמוד לבית. לשמחתי הוא בתקופת הבלונים שלו ורוב הזמן אנחנו מנפחים בלונים ומעיפים אותם ורודפים אחריהם ואחריו. אחרי יום כזה עם הקטן אני צריכה עוד יום כדי לנוח ועם כל האהבה שלי אליו אני שמחה שהוא לא יהיה איתנו בחג. מנהגי האכילה שלו די מזעזעים והוא הכי אוהב, כשהוא אצלנו, לזרוק אוכל לכלבים שמסתובבים בשמחה סביב הכסא שלו.
על העבודה שלנו אין מה להגיד. אין עבודה ואין מבקרים ואין מכירות. חודש שלם לא הרווחנו כלום. היו אמורות להגיע קבוצות של מבקרים שכמובן ביטלו והפרנסה בקרשים. העיקר שאנחנו אריות שואגים.
