יום ראשון, 28 באפריל 2024

פוסט קורונה

 כמה ימים לפני הלידה של הנכד הגיע אחי לביקור השנתי שלו בארץ. כמו תמיד הוא שכר רכב וביקר את כל הקרובים ובין   לבין היה אצל אבא. הכל היה טוב ויפה ולמרות שהוא החמיץ את יום הולדתו של אבא הוא הספיק להיות באזכרה לאימא. למרבה האכזבה הטיסה שהזמין חזרה לארה"ב בוטלה והוא הצליח לעלות על טיסה של אל על שעלתה הון אבל מה לעשות? ככה זה במלחמה. מיד אחרי שאחי טס חזרה הוא דיווח בווטסאפ המשפחתי שהוא חולה קורונה ואחריו גם אנחנו התחלנו ליפול אחד אחרי השני. כולנו, כולל אבא, שמלאו לו תשעים ואחת (מסיבת יום הולדתו בוטלה עקב הקורונה) חלינו בקורונה. חלק גדול מהקרובים לא הגיעו לברית בגלל שהיו חולים ולצערי גם אני חליתי והייתי אמנם בברית אבל הצצתי מהצד מוגנת במסכה ולא העזתי לגעת בתינוק. 


סבא ונין

גם סדר הפסח שלנו היה די עולב. היינו רק ארבע איש. ג'ינג'י, אבא, אני ולילי ששמה נפשה בכפה והייתה איתנו בסדר וגם למרבה השמחה לא נדבקה. בגלל שהגיעו מעט מאוד אנשים לברית נשארנו עם המון עוגיות פסח ופיצוחים וסידורי פירות וירקות שהוגשו לאורחים שלא הגיעו ואנחנו אוכלים אותם עד היום

למרות שגם אבא וגם אני וגם ג'ינג'י נחשבים אוכלוסיה בסיכון הבראנו די מהר, אבל גיליתי להפתעתי שפוסט קורונה זה לא אגדה אורבנית אלא דבר אמיתי לגמרי. אני כבר בלי חום מעל שבוע ובבדיקות כבר אין לי שני פסים אבל עדיין אני מרגישה תשושה מאוד. אין לי תיאבון, יש לי טעם מוזר בפה ואני רק רוצה לישון כל הזמן. נדמה לי שגם הזיכרון שלי נפגע אבל אולי זה סתם הגיל. גם אבא וג'ינג'י מתלוננים על עייפות מופרזת. גם החום האיום ששרר בסוף השבוע לא הוסיף כלום. 

מובן שגם המצב בארץ לא מעודד כלל וגם בלי כל בעיות הבריאות די בו כדי להיות מדוכא ולא חגיגי כלל. לפחות הנכד הטרי שלנו בריא וחמוד וגורם נחת ושמחה לכולנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה